רגינה

השעה כבר היתה מאוחרת. רגינה, לבושה בחלוק הכחול של יום שלישי, עמדה בגינתה הקטנה והתחילה לקרוא לחתולים כדי שיכנסו הביתה. 

חתולי העבר שלה כבר היו בבית מזמן. הם כבר לא עוזבים. רק מרחפים באיטיות בחדרים הריקים שנשארו מאז שאחרון הילדים עזב, ורגינה שומעת אותם מדי פעם כשהם מגרגרים את נשמתם העשירית. רק לאחרונה היא איבדה עוד אהוב בקרב אבוד עם משאיות הזבל שמעירות את כל השכונה מוקדם בבוקר. מכל החתולים שהסתובבו תדיר מחוץ למרפסת הקטנה של דירת הגן הקטנה שאימה הורישה לה, רק שני החתולים החדשים שמעו את צקצוקיה ורצו לקראתה, מתרגשים לקראת ארוחת הערב שלהם. וולטר, החתול הג'ינג'י הרזה, היה הראשון להגיע, מסתובב סביבה, מגרגר בקול רם, ומיד אחריו הגיע ג'סי – אחיו כבד הגוף. מאותגר על ידי כוח המשיכה. ג'סי אפילו לא ניסה לקפוץ על השולחן שבו ישבה הקערה עם האוכל הריחני, והיא נאלצה לזמן את מעט הכוח שנותר לה כדי להרים את החתול הכבד.  השכנים העירו לה לא פעם על הריח הנורא שנישא משאריות האוכל שהיא משאירה בחוץ, אבל ממרום גילה המתקדם, זה כבר לא ממש הזיז לה. חתולים אוכלים דגים, זה מסריח, תתקדמו.

הערב נפל על דיירי הבניין הישן ברמת גן, ואביעד, איש צעיר בשנות השלושים לחייו נכנס לחניה האחרונה ברחוב, זו שמול הדירה של רגינה. כשיצא מהמכונית, הוא נד בראשו לעברה, והחל אוסף את השקיות שהביא מהקניות בסופרמרקט המקומי. בעייפות, הוא  עלה במדרגות הישנות לדירה שמעליה. כשהגיע אל מול דלת הדירה שלו, הוא הניח את אחת השקיות וצילצל בדלת. "קרייזי קאט ליידי?" הוא שאל בחיוך כשנפתחה הדלת, משחק איתה, מתחזה לשליח. אמילי, עם שערה השחור הקצר שמיסגר את פניה הנאות ולבושה רק בטי שירט הלבנה שלו צחקה צחוק מתגלגל. "טעית בקומה" אמרה כשנכנס פנימה עם כל השקיות, וטרקה את הדלת אחריו. 

זו כבר תקופה שהוא נאלץ לעבוד יותר מהרגיל. המחירים רק עולים ועולים, בעל הבית שלו העלה לו שוב את השכירות, אז הוא נאלץ לחפש עבודה נוספת כמעצב גרפי, מקצוע שחשב שכבר לא יחזור אליו … אז בבוקר הוא ארט דירקטור במשרד לפרסום דיגיטלי, מנהל את מחלקת הניו-מדיה של המקום, ואז חוזר הביתה ומתחיל משמרת שניה כמעצב אתרים, עובד בעייפות עד השעות הקטנות של הלילה.

זה היה כך למעשה שהוא ראה בהיחבא את רגינה יושבת בשלוש לפנות בוקר, על האדמה ליד המרפסת שלה, מלטפת את ידה הריקה ומדברת בלחש. הוא בדיוק יצא לסיגריה, עובר בשקט בחדר השינה הקטן והחשוך, כשהוא בלי כוונה דפק את הרגל בפינת המיטה. והעיר את אמילי בצעקה הכבושה שהקים.

"אתה בא לישון?" שאלה בקול רדום… "תיכף ,רק סיגריה ואני בא". 

הלילה היה שקט מאוד. הירח המלא האיר מבינות לבניינים הגבוהים החדשים שצצו בשכונה כמו פטריות אחרי הגשם. כשהצית את הסיגריה עם המצית הזול, פניו נצבעו לשניה בגוון אדמדם. המאפרה היתה מלאה והוא החל לאפר את הסיגריה מעבר למעקה המרפסת. וכשבא לבדוק להיכן נחת האפר, הוא ראה אותה. רגינה היתה רכונה מעל תלולית חדשה באדמה היבשה שליד המרפסת. ידיה מלטפות חתול דמיוני שנח בחיקה, מזיזה את גופה הצנום במחול קסום, שרה לעצמה בקול בלתי נשמע. 

"אמילי, קומי, בואי שניה, את חייבת לראות את זה…" אביעד רכן ליד המיטה, מנער אותה בעדינות. היא הרימה ראש עייף, חשבה מחשבה אחת או שתיים, לפני ששיכלה את רגליה וקמה בטיפוף אל המרפסת. שניהם הסתכלו בעיניים פעורות על המחזה הסוראליסטי…

אביעד הוציא את הטלפון שלו, מנסה לעשות זום על פניה של רגינה. "אם אני מעלה את זה לטיקטוק – זה נהיה ויראלי בשניה.." לחש לאמילי

"…מסכנה, עזוב אותה, אתה לא רואה שהיא מתאבלת. בוא, שהיא לא תראה אותנו", לחשה.

היא לקחה את הטלפון מידיו, ושניהם נכנסו חזרה לדירה בשקט,  משאירים את רגינה עם חתולי העבר שלה, מרדימה אותם ללילה, בליטוף אחרון.