הזאב

אחרי שחיית הבוקר שהפכה להרגל אחרי הפרישה, עליתי ברגל במדרגות בדרך חזרה לדירה. השכנה בקומה הראשונה השאירה שוב את הדלת פתוחה, מאווררת את ריח טיגון החצילים לתוך חלל הבניין, מה זה באמת משנה אם כל הבניין סובל. סגרתי את הדלת מאחוריי במהירות, והנחתי את המפתחות ליד הפסל הראשון שעשיתי שהיה עשוי כולו מחימר. עם פנסיה תקציבית והרבה זמן להרוג, הפתעתי את עצמי ונרשמתי לחוג פיסול במתנ"ס המקומי. הטכניקה עדיין לא הייתה ברורה לי אז, והפסל כולו כבר סדוק, אז אני נזהר מאוד עכשיו כשאני מניח את המפתחות לידה. אני אוהב אותה, את הרקדנית הראשונה שלי.

את הדפיקה העדינה בדלת לא שמעתי, אבל כשיצאתי מהמקלחת החמה, מתנגב עם החלוק הצהוב הארוך והרך שהבאתי מהנופש האחרון, את הצלצול בפעמון הדלת כבר לא יכולתי לפספס. צלצול טורדני, שלא משאיר הרבה ברירה אלא לפתוח את הדלת, ועכשיו.

מעוצבן קלות פתחתי את הדלת, לבוש בחלוק הצהוב שמסתיר חלקית את הקעקוע על החזה.

בדלת עמדה רבקה, השכנה מהקומה מתחתיי. האור החיוור של חדר המדרגות נפל ברכות על השמלה הפרחונית שלבשה, שהייתה אופנתית כנראה במאה הקודמת, עם איפור שנועד לטשטש את השנים שלא עשו עימה מדי חסד, ועוד לפני שפתחה את פיה, כבר ניחשתי במה מדובר. הבניין מחודש, אבל יש נזילה לקומה השלישית אותה הבטחתי לסדר כבר לפני שבועיים. התקלחתי, הנזילה כנראה התגברה, ועכשיו היא תטחן לי את השכל..

כבר הכנתי במוחי את התשובה הרגילה, זה באחריות של הקבלן, הוא יסדר את זה במסגרת שנת הבדק…. אבל רבקה הפתיעה.

רבקה, השכנה בדירה מתחתיי, כבר בת 85. לא יצא לנו לדבר יותר מדי, עברתי לבניין רק לפני חודש וחצי אחרי אין-ספור עיכובים במסירה, אבל כשאני עובר במדרגות ליד הדירה שלה בדרכי למעלה, היא תמיד תופסת אותי לשיחה. כבר בהתחלה, מייד כשעברתי, הרגשתי את הצורך שלה לספר לי את הרכילות היומית. האישה בודדה, בעלה כבר לא בין החיים, ואני כנראה האדם היחיד שהיא רואה כל יום.

"תגיד, אמרת לי שבצבא התעסקת עם כלבים, נכון?" אמרה בחיוך.

האמת, אפילו לא זכרתי שסיפרתי לה, יש לה יכולת מופלאה לדובב אותי… "כן, ביחידה שלי היו כלבנים, השתמשנו בהם לגילוי מטענים, למה את שואלת?" הסתקרני.

"הנכדה שלי, יש לה כלב חדש חמוד, וכמה שהוא חמוד , הוא נובח ומציק לכל השכנים. אפילו העירייה הגיעה אליה הביתה… חזירי בר משתוללים ברחובות, זה בסדר, אבל הנביחות של הכלב שלה, זה חייבים לסדר"…

היא זזה בחוסר נוחות, מכינה את עצמה נפשית לטובה שהיא עמדה לבקש. "אז רציתי לשאול אם יש לך, ככה במקרה, שם של מאלף טוב מהצבא? איזה חייל צעיר, שגם לא ייקח לה יותר מדי כסף, למה המסכנה סטודנטית, אין לה זמן לעבוד. קוראים לכלב בארקי."

אם יש משהו שאני לא אוהב, זה לעשות טובות לאנשים, במיוחד עם אנשים מהעבר הצבאי שלי. השתחררתי עם בטן מלאה תלונות… ובכל יום אחר כנראה שרבקה הייתה מגלה את הצד הפחות נעים שאני מצליח בדרך כלל להחביא, אבל, כשמדובר בסטודנטית במצוקה… והיא הנכדה של רבקה, שבמקרה היתה מלכת היופי של הקריות בשנת 69, אם אני זוכר נכון את מה שסיפרה באחת הפעמים.. מסתמן שיש כאן אולי מצב…?

"אני אגיד לך מה…" נשענתי על משקוף הדלת, מסתיר את האור שהגיע מהמסדרון שמאחורי. "הנכדה שלך, מבקרת אותך מדי פעם?" רבקה הנהנה בחשדנות, "שלחי אותה אליי, אני אתן לה את המספר טלפון של דובי מהיחידה שלי, הוא יסדר לבארקי אילוף רציני, מה את אומרת?"

רבקה הסתכלה בי בחשד. יש מצב שהיא זיהתה את הזאב שמשחר לטרף. זה לא שאני לא מסתדר לבד, יש לי בחורה חדשה כל שבוע בערך, אבל בחודש האחרון הייתי עסוק, ואותו צורך עתיק שמלווה אותי כמו צל מגיל בר מצווה, כבר מרים ראש. נשים יפות מבינות מיד. גם כשהגוף בוגד הוא לא שוכח. את האינסטינקטים שהיא פיתחה מעשרות הגברים שניסו לצוד אותה בצעירותה, היא לא יכולה לשכוח.

רבקה לקחה צעד אחורה, הדלקתי אצלה נורה אדומה….

"היא ילדה טובה", אמרה בהיסוס, "סטודנטית להנדסת מכונות בטכניון, ובכלל , יש לה חבר, הוא בהיי טק". היא הסיטה את מבטה לריצפה, "אולי בכל זאת תיתן לי את הטלפון של דובי הזה, אני כבר אעביר לה",

הביקור הבא של הנכדה שלה כנראה לא יכלול את הדירה שלי…

"כן, אין בעיה, חכי שניה". אמרתי בפנים מבוישות ופניתי לשידה מאחוריי כדי להביא את הטלפון… "את רושמת?"