לוציפר

23:57, רק עוד 3 דקות. יורגי כבר בטח סיים להכין את הקפה השחור שלו בכוס המתכת המעוכה שלו, 2 סוכר, לערבב טוב טוב…. טוב, שיבוא כבר, הקסדה כבר לא נעימה לי על הראש. החתול השחור והרזה מגיע מעבר לסיבוב, מסתובב סביבי, מחפש ליטוף. איך הוא מטפס לכאן, לא מצליח להבין. 

אני מתכופף, ומופתע מכח המשיכה שלא מתעייף למרות השעה, ומצליח להעיף את הנשק שלי אל מעבר לכתף. אני מתרומם בדיוק בזמן כדי לתפוס את הרצועה. החתול נבהל מהרעש ובורח, ואני נשאר עם תאווה למשהו רך ופרוותי. במורד הגבעה, הדלת נפתחת ואור עייף נמלט מחדר השומרים הקטן, צובע את החול בצבעי ענבר. יורגי מתחיל את הטיפוס הסיזיפי אל עבר עמדת השמירה.  הוא פתאום עוצר לשניה, לוקח שלוק קטן מהקפה הרותח, סוגר את המכסה ומחזיר את הכוס המעוכה לתוך התיק.

יורגי מסתכל לעברי, וממשיך את העליה בחוסר רצון, ממלמל לעצמו קללה שמצליחה לסכם עבורו במילה את כל הקיום הצבאי. הזמן נמתח כמו מסטיק, השניות נצרבות לתוך קפלי המוח, אני עוצר את הנשימה… עד שאני שומע את הברזל הישן מתאמץ, ומרגיש את הטלטלה במבנה השמירה הרעוע כשהוא אוחז במעקה כדי לעלות. הדלת נפתחת ויורגי נכנס, מטיל צל עצום בתוך עמדת השמירה הקטנה. איך הולך? הוא שואל אותי במבטא כבד.. וואלה, טוב שבאת, יבש כמו המדבר, אני צוחק איתו, מנסה להסתיר כמה השתוקקתי לרגע הזה. "לוציפר ביקר אותי, אבל נבהל וברח, אולי הוא יגיע שוב…יאללה, שמירה נעימה"  אני מאחל לו, ואוסף את עצמי לתוך תיק הגב שלי, יחד עם כל המחשבות התועות, עם רסיסי התקווה שאולי נחזור להיות ביחד, וגם עם הפתקים שרשמתי ושכנראה לעולם לא אתן לה. 

בדרך למגורים שלי, אני עובר ליד המשרד. יש שם עדיין אור. אני מציץ פנימה, מפתיע את דיקלה, שהתחילה בדיוק משמרת…   "יואו, איך הבהלת אותי… סמאללה, יא דפוק, מה סיימת משמרת?" היא שואלת אותי מבלי להרים את המבט שלה אפילו לרגע ממסך הטלפון המרצד.

הגעגועים הכי קשים מגיעים ברגעים האלה, כשאני מבין כמה היא היתה שונה עבורי מכל האחרות.