קארמה

השעה כבר הייתה מאוחרת כשכדור האקדח שנורה בקומה הראשונה של בית המלאכה שבאזור התעשייה הישן, פרץ את דרכו דרך תקרת הבטון התעשייתי העבה והישן שדרכו בדרך כלל אין לשמוע כלום, עשה רעש נוראי כשחדר את העץ החשוף והותיר חור עבה בשולחן הכבד שעליו עבדתי כבר מתחילת השבוע, מסיים את דרכו ההרסנית בתוך קיר הבטון שמאחור. למזלי, בדיוק הכנתי קפה אחרון בפינת הנגרייה, וכל הדרמה הזו נחסכה ממני. כשהתקרבתי לשולחן כדי לבדוק את פשר הרעש המפתיע, שמעתי לפתע קול צעקה רמה שהגיע מהקומה מתחת. בעודי נחפז להגיע לגרם המדרגות שבכניסה לקומה שבה הייתי, שמעתי קולות מאבק רמים, צעקות ועוד קול יריה שפילח את האוויר וגרם לקולות העמומים להיפסק. מיהרתי במורד המדרגות, אורות הניאון התקול הבהבו לסירוגין, מסנוורים את עיניי המודאגות.

בקומת הקרקע שמתחתיי היה מוסך ישן, כזה שמלא בגרוטאות שמיועדות לשיפוץ. ריח כבד של ברזל מילא את נחיריי וכשנכנסתי לחלל החשוך רגלי כמעט החליקה על מה שחשבתי שהוא שמן מנועים. כשהארתי בפנס הטלפון נחרדתי לראות משעול של דם כהה, שהתחיל בכניסה והסתיים בגופו של פנחס, פניו מכווצות בכאב, הוא שכב על גבו בפינת בית המלאכה. ניגשתי אליו במהירות, מחפש דופק ונשימה. הוא חרחר לפתע ואיבד את הכרתו אבל לשמחתי הוא היה עדיין בחיים. על ריצפת הבטון שבכניסה שמעתי קול עקבים עמום מתרחק במהירות, עד שקולם נבלע ביללת האמבולנס שהתקרב. 

קמתי במהירות, הדלקתי את אורות הניאון וחזרתי אליו כדי לחפש את הפציעה. על בטנו היה כתם דם גדול שהתפשט ונקווה בתחתית הגב שלו. מי יעשה דבר שכזה חשבתי לעצמי. משום מה נזכרתי במפגש שלי איתו אתמול. פנחס, איש שקט ונעים, מכונאי קשה יום שבקושי אומר שלום כשאנחנו לפעמים מגיעים יחד לכניסה המאובקת של הבניין, היה נסער ועצבני שלא כהרגלו, הוא מלמל לעצמו והיכה על מצחו בכעס, כאילו מכה על חטא, כשגרר את דלת המתכת הכבדה ונעלם לתוך המוסך החשוך.

לאחר שעה קלה, כמו השכן הטוב שאני, ירדתי אליו עם כוס קפה שחור חזק כמו שהוא אוהב, ודחקתי בו בעדינות לשתף אותי בצרותיו. סיפר לי שיש לו בלאגן בבית, וכששאלתי אותו לפרטים, רק הנהן בראשו וצקצק בלשונו, "זהו, היא עכשיו כבר חושדת, אני כזה טמבל לפעמים" אמר כאילו לעצמו ולא יסף.
הרמתי את כתפיי בהשתתפות, שתינו את הקפה בדממה, ואז השארתי אותו למחשבותיו ועליתי לנגריה כדי להתחיל את יום העבודה.

האמבולנס הגיע בשאגה. האורות האדומים שטפו את הכניסה, והשקט שהשאיר אחריו הצופר שהושתק כשנכנסו הפרמדיקים הופר כשסקרנים החלו להגיע.  פנחס, שהתעורר תוך כדי העלאתו לאלונקה, החל להאנק בכאבים.

עיניו המבוהלות תרו אחר פרצוף מוכר, וכשראה אותי סימן לי לבוא. מיהרתי אליו, ידיי מלאות בדמו הקרוש. הוא החל ללחוש בכאב, התקרבתי אליו, מנסה להבין.

"אל תגיד למשטרה שום דבר ממה שסיפרתי לך אתמול", הוא לחש לי, "סך הכל קיבלתי את מה שמגיע לי…"