חיבוק

החלומות של אמש השאירו אותי עם יותר שאלות מתשובות… והבוקר המחשבות לא מפסיקות לרוץ לי במוח. אבל אין לי עכשיו זמן להפרעת הקשב המצחיקה שלי, היום הזה חשוב מאוד. אני פותח את המגירה ושולף כדור של 40 מ"ג, זה שעושה אותי לגמרי חסר תיאבון, אבל מצליח להנמיך את הרעש מהקונצרט שמתנגן לי בראש. אם אני משחק אותה היום, בראש השנה, פחות מחודשיים מהיום, אני ואוולין יושבים רגל על רגל בדובאי, בבורג' אל ערב, בודקים כוכב כוכב, במלון היחיד שמדורג ברמה של 7 כוכבים. אני כבר עם הקפה השלישי ואיך שאני לא הופך את זה, נראה לי שסוף סוף הפרויקט הזה יכסה את כל התמ"א 38 המקוללים האלה. הקורונה שיבשה את הכל, וכל תסריטי האימה שיכלו לקרות קרו. איזה שנתיים מקוללות.

אני מתיישב ועובר שוב על המספרים לקראת הפגישה הבוקר עם כל בעלי העניין. עם כל עליות הריבית, וההתעקשות שלי לסגור את ההלוואות עם ריבית קבועה אז, בתחילת הפרוייקט,  יש מצב טוב שאחרי שאקבל את הנתונים על החוזים של שכירויות המישנה שהקירבה ללקוח האמריקאי הביאה איתה, יהיה רווח של קרוב ל-24% על הכסף. אני בודק את עצמי שוב, ויש מקום לאופטימיות זהירה, אולי אפילו איזה בונוס שמנמן למנהל הפרויקט. אני מפרגן לעצמי חיוך.. הקפה כבר התקרר. נירה קוראת את המחשבות שלי, ומגיעה עם קפה חדש והסיגריה שאני מרשה לעצמי כל בוקר. אני עוקף את שולחן הזכוכית העצום, ויוצא למרפסת שמשקיפה על כל איילון. ממרום קומה 46, המכוניות נראות כמו נמלים קטנות וחרוצות, מבריקות מהשמש בכל מיני צבעים, נושאות את מטענן האנושי היקר אל מחוז חפצן. התנועה היום הרבה יותר איטית מכרגיל. מבט מהיר שמאלה מגלה ששוב מפגינים בקפלן. הפעם השקיעו… הביאו גם את הנשים באדום. חשוב וזה, אבל כבר חצי שנה הדבר הזה משבש לכולם את היום. איפה הימים שהחדשות החמות היו על איזה בולען נוסף שנפער באיילון. מאז העבודות על הרכבת הקלה שמתחילה היום סוף סוף לפעול – כל העיר הזאת מתפרקת.

בסביבות 10, יוסי, השותף המשווק של הפרוייקט מגיע. פאק, זה לא נראה טוב. הוא בא עם קמחי. בישיבה הוא הראשון לדבר. מסביר שחזר אתמול מנסיעה ארוכה לארה"ב והלקוחות האמריקאיים שהיו אמורים לשכור את מרבית הבניין, החליטו להעביר את הפעילות של החטיבה הישראלית לדאבלין. קיבלו שכל אחרי החקיקה. הם ישלמו את הקנס, אבל זה בטל בשישים. כך גם נעלמו השוכרים המשניים שקיבלו רגליים קרות. אין להם צורך במשרדים בלב תל-אביב כשהאקלים המסחרי מתכווץ, אמרו. לסיכום, קמחי מישיר אליי מבט, יש לנו עכשיו 14 קומות של בניין ריק, ואתה צריך למצוא עכשיו שוכרים חדשים. אני מבין מהר מאוד שמישהו אחר הולך לספור את הכוכבים בדובאי.

השעה 13, אני מאלץ את עצמי לבלוע איזה סנדוויץ ריחני קטן וטעים, שנשאר יתום בחדר הישיבות. הפרח הקטן שעשו מהעגבניה שעל המגש מזכיר לי את הציור שתלוי לי על המקרר. היום זה היום שלי עם יולי. היא כבר בת חמש. אחרי עוד שלוש שיחות ארוכות עם לקוחות שרדפו אחרי בזמנו עבור מקום בבניין היוקרתי, אני מבין שכולם כבר שמעו. ייקח  לי הרבה זמן למזער את הנזק מהפגישה הנוראית מהבוקר. כל השותפים האפשריים מתאיידים, אף אחד לא רוצה להשכיר בניין במחירים האלה.  אני כבר מותש. הכדור כבר עשה את שלו והמוח מתחיל שוב לזמזם. השמיים הכחולים מהבוקר התחלפו כבר לגוונים של שקיעה אדומה. אני תופס את המפתחות, דוחף לתיק החום את המסמכים שצריך לעדכן שוב אחרי התחזיות הקודרות שהביא קמחי בנוגע למשבר שבדרך,  ולוחץ בעייפות על כפתור הלובי במסך המעלית. 

המעלית מגיעה ללובי בנסיעה חרישית והדלתות נפתחות. אני חוצה את הדלתות הגדולות ויוצא אל הרחוב כשאני רואה פתאום את יולי רצה לעברי. החשש מתחלף בשמחה מתפרצת, איזו הפתעה נעימה… גרושתי יכולה להיות כזו מתוקה לפעמים, אני חושב לעצמי…

הטלפון שוב מזמזם בכיס, זה יחכה לאחר כך…
עכשיו אני צריך את החיבוק שלה.