הדבר הגדול הבא

כל יום תעשי משהו אחד שמפחיד אותך. זה המוטו שגדלתי עליו. לא שהיו לי כל כך הרבה פחדים, אבל כשאת כשרון צעיר שמנסה למצוא את דרכה בביצה המקומית, היכן שכל יום צצות ילדות יפות יותר, מוכשרות יותר, עם מנעד רחב יותר, שלא מהססות להגיע לאודישנים במקומות מפוקפקים, ומוכנות לעשות דברים שפעם לא היית בכלל שוקלת, את עושה כל מה שצריך ועוד קצת כדי שהטלפון לא יפסיק לצלצל. זה הפחד היומיומי שדוחף אותך קדימה.

בינתיים הוא מצלצל, ברוך השם. בלי סוף. האמרגן שלי מגיל 12, יוסי בוסקילה, לא מפסיק לשלוח אותי לכל רחבי הארץ הקטנה שלנו. כל יום אני מוצאת את עצמי במקומות חדשים, עם אנשים חדשים שמגלים לי דברים חדשים, על עצמי בעיקר.

הפחד הראשון שעליו הצלחתי להתגבר היה פחד קהל. "דמייני את כל הקהל ערום".. כן… השטות הזאת ממש לא עובדת. מה זה עוזר אם הם ערומים? הם לא שומעים אם אני מזייפת בלייב? בהופעה מול אלפי אנשים? מה שבאמת עבד עבורי היה לשיר עבור עצמי. אני הקהל שאותו אני רוצה להרשים. אני שרה רק לעצמי ולא לאף אחת אחרת. וגם אם זייפתי, למחרת אני אתאמן שוב ושוב, עד שזה יישמע מושלם. אני באמת  אוהבת לשיר ולשחק.

הבנתי את זה בגיל 4, כשהצלחתי לשיר מול כל הדודים שלי את "שביל הבריחה" של ריטה בלי אף זיוף… ולא הפסקתי לשיר עד שבחרו אותי לשיר סולו בלהקה הצבאית… שם, משתפשפת בעשרות טקסי דרגה משעממים, למדתי שאפשר ומותר לזייף, כדי שאלמד מה לא לעשות לפעם הבאה.  

אחרי כמה זמן, האינסטינקט מתכהה, את כבר לומדת לא לפחד. הרי כשהכל הולך לך, כשכל יום את מופיעה בפרסומת חדשה, כשפתאום יש לך, הברווזה המכוערת מכיתה ד-2, שת"פים עם חברות הלבשה, ויש לך כמה מאות אלפי עוקבים באינסטה, ופתאום מוציאים ליין של בשמים ומוצרי איפור עם השם והתמונה שלך… זה מרגיש כאילו שאת על הגל, גל אחד גבוה של הצלחה, וכשיוסי אומר לך שאת גדולה מדי לארץ הקטנה הזו, את מאמינה לו.. הביצה המקומית פתאום מרגישה לך קצת קטנה….גם כולם אומרים לך את זה.

אז את טסה לחו"ל, משקיעה המון כספים משלך כי כולם אומרים ש"את הדבר האמיתי", ואת חותמת דיל עם חברת תקליטים בינלאומית… רק כדי להבין שמה ליוסי ולחוזים עם חברות תקליטים גדולות… מהר מאוד את מגלה שכל עלויות ההפקה הן עלייך, וגם כשהאלבום שלך מצליח בסוף, יש את ה"ריקופ"  -מנהג נאלח של חברות התקליטים שדואג שהכסף שאת עושה בכל מקום, אפילו מהופעות, קודם מכסה את כל העלויות שלהם, לפני שאת רואה דולר ראשון… וממה שנשאר, את בקושי מספיקה לכסות את השהות של שלוש השנים האחרונות בלוס אנג'לס – עיר המלאכים רווית הסמים עם הג'אנקיז שמתהלכים כמו זומבים בשדרות הכוכבים.

ואז ביום אחד הכל מפסיק. מזכירות הפקה שרדפו אחרייך כשהגעת, אפילו לא טורחות לפתוח את ההודעות מלאות התקווה שאת שולחת, ואת חוזרת הביתה עם הזנב בין הרגליים… את כבר לא הדבר הגדול הבא … כבר אין חסויות או פרסומות, יוסי כבר לא מתקשר, הוא כבר עבר לקורבן הבא… את כבר לא "הפנים של", או "הזמרת מהטיקטוק" ואז כשאת קמה בבוקר לבד, בדירה היקרה להחריד שלך בבניין הכי נחשב בתל-אביב, עם חשבונות שאין לך מושג מאיפה לשלם, את מבינה שעכשיו גם תצטרכי כנראה להתמודד עם הפחד היחידי שאף פעם לא היה לך את האומץ להישיר מולו מבט…  ההבנה שעמוק בפנים, את תמיד היית ממש ממש לבד,
ואת ה"משהו אחד שמפחיד אותך" הזה…  אין לך מושג ירוק איך להתחיל לעשות.