קומה 29

בטיחות קודמת לכל. סגרתי את רתמת הבטיחות על החזה מעל האוברול הכתום, חיברתי את הכבל למעלית השירות החיצונית, מוודא ששמעתי גם את הקליק השני, ועכשיו יש לי 3 מטר של תזוזה חופשית בטוחה. רגל ראשונה עוברת בקלות את המעקה, ואז אני נשען על החלון כמו שישראל לימד אותי, ואז גם רגל שניה כבר בפנים. מישהו שכח לסגור את הפקק וריח חומרי הניקוי מכה בי, מזכיר את הריח הדוחה מהשירותים בעבודה הקודמת, במועדון ברחוב הפין 8, לפני שמשטרה הגיעה וסגרה אותו. אדום זה למעלה, ירוק זה למטה. זו פעם ראשונה שאני עולה לבד. לחצתי על הכפתור האדום.

בניינים גבוהים, כמו המגדלים החדשים בדה-וינצי, שוטפים מלמעלה למטה. המעלית מתחילה את מסעה הארוך לקצה הבניין, קומה 42. השעה 10:30, בקומה 23 החתול האפור מלווה את מסעי בסקרנות כשאני עולה ונעלם, בשבילו אני גיבור על או משהו… המעלית חורקת בעודה מטפסת אט אט… הרוח מטורפת בגבהים האלה, אפילו ציפורים לא מגיעות לכאן, שקט של בית קברות, שומעים בקושי את הצפירות של הבוקר התל-אביבי.  זה מצחיק מה שאנשים עושים בדירות הגבוהות. בטוחים שאף אחד לא רואה, מסתובבים בתחתונים, רצים להתחבא כשאני מופיע בהפתעה בחלון. בקומה 29, הווילון הלבן מתנופף בעדינות, מגלה בתנועה אקראית את פנים הדירה המעוצבת. הצצה מהירה מאשרת את מה שזכרתי, האישה הג'ינג'ית היפה שגרה שם ישנה עירומה על המיטה הגדולה. אני מספיק לראות את גופה הצעיר והשזוף על הסדינים הלבנים לפני שהיא מסובבת את הראש, פותחת עיניים ומסתכלת ישר אליי. 

המעלית עולה ועולה עד שאני מגיע לגג. המגב הארוך כבר ביד, אני פורס את הצינור, פותח את זרם המים ומתחיל לשטוף את חלונות הפנטהאוז. מאז ראש השנה שעברה לא היה שם אף אחד, לא הופתעתי שהוא עמד ריק מאז שהתחלתי לעבוד פה, למי יש כזה כסף בשביל לשכור כזה פנטהאוז ענק? אבל עכשיו יש שם כבר משפחה צעירה, איזה רוסי גדול ואשתו התימניה ואיזה ילד קטן חמוד. המים במיכלים מספיקים בקושי אז צריך לזכור לסגור את הברז. הדירה מלאה באור, הם השאירו את הווילונות פתוחים. אני מנקה ביסודיות את החלון בחדר של הילד, על הרצפה יש סט של לגו בצורת חללית כסופה. אני מסיים לנקות את החלונות המערביים ועובר לקומה התחתונה. בדרך הארוכה למטה גם האוברול שלי וגם החולצה כבר ספוגים במים המטונפים ואני מוריד אותה, משאיר רק את הכתפיות, חושף בלי לשים לב את הגוף השרירי שמגיע עם עבודה כזו קשה.

כשאני מגיע לקומה 29, המיטה ריקה.  אני מחפש אותה בעיניים ורואה שהיא  יושבת על כיסא לבן גדול באמצע החדר, מבטה המזמין מתמקד בי. אני מנקה את החלון שלה בתנועות מיומנות, מנסה להסיט ללא הצלחה את המבט הרעב שלי מגופה העירום. היא מוודאת שאני מסתכל אליה, ובחיוך, בתנועה שכמוה ראיתי פעמים רבות במועדון, היא פותחת באיטיות את רגליה, מגלה את פנים ירכיה ושולחת יד ארוכה ומלטפת אל בין רגליה.

זה מכה בי, אני הרי מכיר אותה, היא היתה הופעת החימום של דולי, הבלונדינית עם החזה הענק מסיליקון. עשתה דרך ארוכה מאוד מהמועדון המסריח אל קומה 29…אני לא מצליח להסתיר את ההתרגשות שלי.  היא רואה את המבט המופתע בעיניי ומסמנת בידה, מפנה את תשומת ליבי לדלת שהיא פתחה מוקדם יותר, במרפסת הגבוהה שבדירה.