כמה דקות לפני… (חלק ב')

…לבוש במעיל ארוך ועבה, ידיו פצועות מהתעסקות עם הגדר החלודה שהוא סיים לפרוץ, הוא עמד מכופף מעל דלת הכניסה החלודה. אצבעותיו הכתימו בדם את המקשים, כשניסה לעקוף את מערכת ההרשאות. זו מערכת ישנה שתוכננה בשנות השבעים – בשיאה של המלחמה הקרה, ונועדה לאיים על כלל המדינות שהיו מחוץ לברית ורשה, בראשן ארה"ב ובני בריתה דאז.  המערכת בסופו של דבר הושבתה, בעיקר בגלל הפלת החומה, אבל גם בגלל שהיא לא חייבה הפעלה כפולה, אלמנט שכנראה נחשב אז זניח בתכנון מערכת להשמדה המונית… ועל זה הוא הסתמך.

"חוסר תקציב" היה התירוץ הקבוע שקיבל כל שנה כשרצה לפרק את הסיילוס הישנים האלה.  הוא שמע עליהם בפעם הראשונה מאבא שלו, שסיפר לו עליהם בסוד בזמנו, כשעבד כמהנדס הראשי של הפרוייקט. הוא זכר שאבא אמר לו בחצי חיוך שהשתמש בתאריך הלידה שלו בתור קוד הבסיס, זה שתמיד יפתח את הכניסה, אבל הקוד לא עובד וזה כבר הניסיון הרביעי מתוך חמישה שהמערכת מאפשרת לפני שהיא ננעלת ליום שלם. נדמה היה לו שהצפצופים שהמערכת השמיעה גברו כל פעם, והוא כבר פחד שמישהו מהבסיס הסמוך ישמע. 0..5…1…2…6… ולפני שהספיק ללחוץ על הסיפרה האחרונה, המערכת השמיעה קול מצוקה רם.  הוא עמד לנסות פעם אחרונה כשהבין סוף סוף את הטעות שלו.  לא צריך אפס… במתמטיקה הרי אפס זו סיפרה מיותרת… אז הקוד מורכב רק מ 5 ספרות. 5…1…2…6… מיכאל היסס מעט, נושא תפילה קטנה בעודו מנשק את מגן הדוד שעל צווארו, ואז לחץ על הסיפרה האחרונה, 7…, צליל הקוד האחרון שהכניס נדם, ובהתרגשות מהוססת הוא לחץ על הכפתור שנדלק בירוק זרחני. המנעול הישן זמזם חרישית, וכמו במטה קסם, הדלת העגולה זזה בכבדות כלפי מעלה, מניחה למעט אור עמום להימלט דרך הפתח. מיכאל, נחוש מאי פעם, הרים את הדלת הכבדה במהירות. תוך שניה וקצת הוא כבר היה בפנים, סוגר את הדלת מאחוריו.

הוא החזיק את המעקה הרעוע בדרכו לחדר המצב שבתחתית המדרגות, עושה את דרכו בנחישות, מתעלם מהצחנה והזוהמה שפשטה בפיר הזנוח, שריד לימי העבר המפוקפקים של האימפריה הסובייטית. אורות נאון צהבהבים הבהבו, מאירים את דרכו אל עבר מרכז הסיילו. הוא התיישב על כיסא המתכת הישן שליד הקונסולה העתיקה שבתוך חדר המצב המוזנח. הקואורדינטות שהוא יכניס למערכת הישנה יעקפו את המטרה שהוגדרה כברירת המחדל כשהמערכת תוכננה, ויעודכנו לעבר מטרה רלוונטית יותר – קייב. אחרי זה המלחמה כבר תיפסק מעצמה, כך הצליח לשכנע את עצמו.  הוא הסתכל על הפתק שהוציא מכיסו, עליו היו רשומות הקואורדינטות של עיר הבירה האוקראינית : 50 27 00 30 31 25… הוא התחיל להקיש ואז נזכר, לא צריך להכניס את האפסים… הוא מחק את הקוד שרשם והתחיל להקיש את הקוד מחדש, דואג להשמיט את האפסים מבעוד מועד ואז לחץ על הכפתור הגדול שהחל להבהב באדום.
 
המסך הירוק החל להבהב. משהו בקואורדינטות לא היה תקין. המערכת הישנה קפאה לשניה ואז התאפסה, מעלה חזרה את סט הקואורדינטות שהוטמעו כברירת מחדל. מיכאל ניסה לעצור.. אבל המערכת כבר ננעלה, והספירה לאחור החלה. המום ממה שהתרחש, מיכאל היכה בזעם על המקלדת הישנה, מנסה לעצור את תגובת השרשרת שהוא התחיל בטעות.
הבזק של אור חזק קדם לרעש העצום שמילא את החלל הקטן. הוא הרים את פניו והבחין שהספרות של ברירת המחדל שהמערכת העלתה חזרה נראו לו מדי מוכרות… פניו החווירו כשהבין.

ריח הקפה הטרי אפף את דין. שעון בנינוחות על האי שבמטבח, הוא שקע לרגע במיילים אותם קרא על האייפד הקטן. הוא קירב את הכוס הלבנה אל פיו ולקח לגימה מהקפה הריחני. לשונו נצרבה מהמשקה הלוהט, ידו איבדה אחיזה, מניחה לכוס האספרסו הרותח להישמט מאחיזתו ולהישבר ברעש מחריש אוזניים על הריצפה הקשה. נתזי קפה חם עפו לכל הכיוונים, מכתימים את נעליו החומות ואת מכנסיו הבהירות החדשות. בלאט! צעק בכעס… …כשהבזק אור עצום ולוהט מילא את השמיים שסביבו, מוחק את הבניין כולו תוך שניות יחד עם כל הבניינים שלידו, שהתאדו מעוצמת הפיצוץ שגרמה פצצת המימן הסובייטית הישנה ששוגרה לעבר הקואורדינטות המדויקות של הקריה בתל-אביב, שהפכה להיות עוד מטרה לגיטימית עבור המשטר הסובייטי בשנות השבעים כשנודע ל-KGB על הרחבת הבור.