כמה דקות לפני… (חלק א')

כמה דקות לפני, דין בן אברהם היה עדיין עסוק בהכנות לקראת היום העמוס שהיה לפניו. הוא התמתח מתיחה של בוקר והביט בחיוך בעיניו הכחולות בשמיים הכחולים שניבטו אליו ממרומי הפנטהאוז שבמגדלי דה וינצי, המגדלים החדשים שצמודים לקריה, לשם הם עברו כשהוא קיבל את הקידום המיוחל. לא רע בשביל מישהו שעלה לפני 30 שנה מרוסיה, בלי רובל אחד לשמו, וגר בלוד של שנות התשעים, חשב לעצמו והתמלא גאווה.  הוא פתח בעדינות את מגירת הקפה מתחת לשיש השחור כדי לא להעיר את סיגל. המגירה עם כל הטעמים שהוא כל כך אוהב.
"בוקר טוב מותק, באיזה מדינה אתה מתחיל את הבוקר?" שאל את עצמו בבדיחות, מחקה את קולה של אישתו הצברית. קולומביה? ברזיל? אולי אתיופיה? אצבעותיו הארוכות שוטטו בין השרוולים הצבעוניים, מזיזות אותם ברחש של ציפייה. אתיופיה, בחר לבסוף, "בא לי שחור חזק" הוא הנהן בראשו, צוחק עם הקונוטציה המיידית. אמש הוא צפה בסרטון קצר על בני שבט המאורו באפריקה, שרוקדים את הריקוד השבטי שלהם כמעט עירומים, ללא מודעות או בושה למול מצלמות התיירים.  הוא לקח את הקפסולה הסגלגלה, עירסל אותה בין אצבעותיו, והכניס אותה בעדינות בפתח הבליעה של המכונה המפוארת שסיים להרכיב אתמול.

סיגל התהפכה במיטה החמה, ידה מחפשת את דימיטרי. הוא כבר קם? מוקדם הרי, ואז נזכרה שהיום הוא צריך לצאת בשבע. הוא עיברת את שמו, אבל מוסר עבודה יש לו כמו של רוסים מפעם, "בני משפחת אברומוביץ מגיעים לפני כולם" היה טורח להזכיר לה כשהאהבה שלהם הייתה עדיין חדשה. לה יש זמן עד שהיא צריכה לקום. היא טמנה את ראשה המתולתל עמוק בתוך הכרית, ונזכרה בחלום המוזר שחלמה לפנות בוקר. איזה בלאגן היה שם, היתה שם המורה של אור, אבל עם שיער בלונדיני ארוך, היא היתה בכלל המדריכה שלה בקורס עזרה ראשונה שהיא עושה, היא עמדה מעליה, צורחת "21, 22" בקצב, וכל הכיתה מסתכלת עליה כשהיא מנסה להחזיר לחיים את בובת הגומי הגדולה, גוהרת מעליה ולוחצת על בית החזה.
כן, חלום מוזר. סיכמה עם עצמה וחזרה לישון.

קרני השמש הראשונות טיילו על המיטה הקטנה שבה ישן אור, פורצות דרך חרכי התריסים המוגפים למחצה, מבשרות את היום שמגיע. בקצה המיטה הקטנה ישנה גם לייקה, כלבלבה קטנה וחומה שהם אימצו לפני שעברו לתל אביב. אביו קרא לה כך על שם הכלבה הראשונה בחלל, כלבה סובייטית כמובן. אור מצמץ כשקרן שמש התיישבה על פניו. הוא התרומם וקרא לכלבה לבוא אליו. לייקה, שמחה לשמוע את שמה, קשקשה בזנבה אבל נשארה לישון במקום. טוב, שתישן, הוא רטן וחזר לכרית החמה. למרגלות המיטה, נחה לה מתנת יום ההולדת שקנה לו אבא ליום ההולדת השישי שלו. הוא כבר הרכיב את הסט לפי ההוראות לפני שבוע, נעזר ברוסית של אבא, שהפך עולמות עד שהצליח לקבל מהבן-דוד שלו שגר במוסקבה, את המהדורה הסובייטית הנדירה שחברת לגו השיקה לפני עשורים, ועכשיו הוא בשלב שבו הוא בורא לעצמו עולמות שבהם הוא טייס על, קוסמונאוט כל יכול במשימה להצלת כדור הארץ. הוא משגר את הסויוז 6 עם קולות גרוניים שלא ידע שהוא יכול לעשות, רץ בחדר בין המיטה לשולחן, עם החללית הרוסית בידו.

—————————————————–

באישון הלילה, בקור של מינוס 21 מעלות וברוח מקפיאה, ארבעים ק"מ מזרחית לתומסק שברוסיה, מיכאיל אברמוביץ, גנרל-מאיור לשעבר בצבא הרוסי התחיל להזיע בכבדות. היהודי האחרון בפיקוד העליון, שרק לפני שבוע סולק בבושת פנים מהצבא אחרי שירות מצטיין של 33 שנים בגלל דעותיו ה"רדיקליות".  הוא לא אהב את מה שנהיה מברית המועצות. אימפריה שיכלה לכבוש את העולם, ומפסידה עכשיו במלחמה נגד יריב נחות אך נחוש בדעתו. הממונים עליו לא אהבו את שאיפותיו להגיע לניצחון בדרכים הפחות מקובלות… או שמצאו סוף סוף את התירוץ להעיף את היהודי עם העמדה הגבוהה, והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא, ללא פנסיה וללא משפחתו, אותה איבד כבר לפני זמן רב בגלל הקריירה הצבאית המתישה שבחר עבור עצמו.

המשך יבוא…