פיסת עוגה

גיברת, אי אפשר לרדת מפה, גיברת, תעברי צד, שמה…. כשיצאתי מהקונדיטוריה, הפועל כבד הגוף עם הבטן הנשפכת, הקסקט הצהוב וריח הגוף הדוחה עצר את הליכתי על הכביש המאולתר והצביע על המדרכה בצד השני של הרחוב הסואן. אין טעם להתווכח, חשבתי לעצמי, אז תלכי עוד כמה צעדים.  תהיה הקלה אחר כך, הם רושמים בפוסטרים… בינתיים הנעליים כבר התלכלכו מהבוץ שהיה בשפע על הכביש, ושולי המכנסיים כבר ספגו מהמים האפורים, משאירים צורה של גבעות.  הלכתי בזהירות, הדבר האחרון שאני רוצה זה להפיל את עוגת הגבינה המושקעת לתוך השלולית הגדולה שנקוותה במפגש של אספלט שבור ותקוות חדשות.  הרגשתי את הטלפון מזמזם בכיס, אבל ידיי עמוסות, זה יכול לחכות. כשהגעתי לצד השני, הנחתי את שתי השקיות על המדרכה המטונפת ודליתי אותו מהכיס. לא זיהיתי את המספר. מי זה יכול להיות?  שני הילדים בבית ספר, הוא בעבודה, אני ביום חופש שלי ויודעים לא להפריע לי… אולי זה חשוב? עמדתי לחייג חזרה כשהטלפון צלצל שוב. עניתי מסוקרנת, הלו? מהצד השני נשמע קול של אישה צעירה, עם מבטא רוסי כבד. הלו, זה רינה? כן, זו אני, מי זו? עניתי. את לא מכירה אותי, קיבלתי טלפון שלך מגיורא,… שמעתי את ההיסוס בקולה, … אמר לי את עורכת דין, מבינה בעיניינים כמו מה אני צריכה, נו, זכויות מול מדינה ישראל….

עצרתי את שטף הדיבור שלה, סליחה, מה שמך? לאריסה?, תקשיבי, אני כבר לא עובדת במשרד הקודם ולא מתעסקת בכל הפרקטיקה הזו, תודה לאל, תקשיבי, אני אתן לך טלפון של מישהי תותחית, היא צעירה מאוקראינה, אבל ממש טובה. תגידי לה שרינה שלחה אותך… שניה. שלפתי לה את המספר של ולריה, הרכש החדש שהגיע למשרד הקודם שלי עקב המלחמה.  היא אמרה תודה וניתקה מהר מדי, לפני שהספקתי לשאול אותה לשלומו…  משאירה אותי תקועה עם מחשבות על גיורא…

הוא הגיע למשרד במפתיע לפני שנתיים בערך.  צעיר, רזה ומסוקס, בדיוק הטעם שלי בגברים, מהסוג שאפשר למצוא בקילו בחדרי הכושר שצצו לאחרונה בתל-אביב. עם זקן אופנתי, שיער שחור קצר וגומות חן שצצו כשהוא חייך במבוכה לא אופיינית, נשאבתי לרומן איתו כאילו היה  אוויר לנשימה. מה הוא מצא באישה בת 56, מקומטת במצב טוב, זה לא הבנתי, הרי בחור כמוהו יכול לקחת צעירונת בת 25, אבל כשנותנים לך, תיקחי, אז קפצתי על זה בשתי הרגליים.  העבודה שם במילא כבר התחילה לשעמם אותי, וגיורא היה עבורי כמו כוס גבוהה של מים קרים בסוף מרתון מפרך.

גיורא התנדב לעזור לי עם כל הצד הטכני בפרויקט החדש של “אביוב הנדסה”, וכשהעבודה דרשה שנישאר מאוחר, מה שקרה דיי הרבה, היה תמיד שמח להזמין לנו אוכל, אותו היינו אוכלים יחד במטבחון, ברכינו נוגעות ברפרוף, ידינו נפגשות למגע ארוך יותר מהנדרש כשהיה מעביר את הרוטב החריף שאהבתי להוסיף, וכשדבר הוביל לדבר, וכבר לא יכולנו לחזור אחורה, חדר הדיונים המערבי הפך למילת הקוד שלנו, היינו נפגשים בסתר, בשעות בהם רק עובדי הנקיון עובדים, שואבים ברעש את החדרים הריקים. הוא היה מגיע אחריי, היינו נועלים את הדלת, מגיפים את הווילונות ומאבדים את עצמנו במפגש של יצרים.

לאחר חודשים של עבודה משותפת, בבדיקה שגרתית שעשיתי כמה שעות לפני הגשת המכרז, עליתי על טעות שעשה באחד מהמסמכים. טעות חמורה בעלת משמעות כלכלית מרחיקת לכת, שמיטיבה מאוד עם אביוב, הגוף המנהל של הפרוייקט. טעות שידעתי שאם תתגלה, תעלה לו במשרתו. כבר היה מאוחר מדי לתקן, וכל שינוי היה מבטל את המכרז וזורק לטמיון חודשים של עבודה סיזיפית, אז העלמתי עין, תכלס, גם לא היה לי איכפת כל כך, זה כסף של אנשים אחרים שלא יחסר לאף אחד, אז קברתי את הסוד ביננו, וקיוויתי שזה לא יתגלה לעולם.
 
אחרי שהמכרז התקבל, חגגתי איתו בלילה ארוך ומיוחד… למחרת יצאתי לחופשת הבונוס שקיבלתי עם כל המחלקה. כשחזרתי למשרד, הופתעתי לשמוע מהמזכירה שגיורא עזב. הוא לא ענה לטלפונים שלי, ואחרי כמה זמן הנחתי שמצא מישהי צעירה יותר ממני, והנחתי לזה.  חסכתי מהבעל והילדים את כאב הלב, אבל נשארה בי תשוקה לא מוסברת לבחור שצעיר ממני בכמעט שני עשורים, שהבין והכיל אותי כמו אף אחד לפניו.

אחרי כמה שבועות של עבודה, להפתעתי, בעל המשרד הזמין אותי לשיחה בהולה. ליבי צנח, חששתי שאותה טעות התגלתה ושמשרתי בסכנה. למזלי, רק התחושה שלי לגביי העבודה היתה נכונה.
אחד מעובדי הנקיון שעבדו באותו ערב כנראה ראה את מה שראה,  והרגיש צורך עז לספר לבוס הגדול…, אבנר הסביר לי בצורה נעימה שבאקלים שנוצר, הוא נאלץ לצמצם פעילות בתחום העבודה שלי, או שקר אחר, כבר לא הקשבתי.. ואולצתי לעזוב. הוא עמד בהבטחתו, וכתב לי מכתב המלצה מרשים והיום אחרי כמה חודשים קשים, אני כבר במסלול המהיר לשותפות במשרד השני בגודלו בארץ, מוערכת בעבודה החדשה שלי, והעתיד נראה מבטיח. לקח לי זמן להבין שבלי המזל הגדול שהיה לי,  זה יכול היה גם להסתיים אחרת לגמרי.

בערב החג, אחרי שכל המוזמנים שנהנו מעוגת הגבינה המתוקה פרשו הביתה, לקחתי איתי פיסת עוגה שנשארה מיותמת, וישבתי עם הטלפון במרפסת, עוברת על המיילים שקיבלתי יום לפני. דעתי הייתה מוסחת, ולחצתי על אפליקציה מצחיקה שהמזכירה שלי התקינה בטלפון שלי, אפליקציה שמראה איך השם שלי מופיע בטלפון של אנשים אחרים. מחשבה שובבה הבזיקה לי, והקשתי מסוקרנת את המספר של גיורא אותו זכרתי בעל פה. כשסיימתי להקיש את הסיפרה האחרונה, על מסך הטלפון הופיע שם שהותיר אותי המומה. גיורא שמר אותי תחת "הזקנה, שת"פ פרוייקט אביוב הנדסה – לא לענות"… הבנתי לפתע שעבורו, זה כל מה שהייתי.

הטלפון נשמט מידיי בבהלה, מצטרף לנפילה הארוכה והכואבת שלי אל קרקע המציאות הקשה.