הפיל הלבן
התריס החשמלי שוב עשה קולות של לא רוצה, אבל בסוף עלה, כמו בכל יום. הצבע האדום הטרי של הגרפיטי החדש שהותז בליל הפורענות האחרון נמרח על שלבי התריס וטפטף מטה, משאיר טיפות אדומות שנראו כמו דם טרי על ריצפת המאפיה. משה נכנס פנימה, נעליו החומות מורחות את הטיפות הקטנות. חוליגנים… קילל מתחת לשפם והניח את המנעול החלוד על הרדיו הישן כשהדליק אותו. צלילים מהקונצ'רטו מספר 4 – "חורף" – מתוך "ארבעת העונות" של ויולדי החלו לבקוע מהרמקול הישן. זו לא המוסיקה שהוא אוהב לשמוע ב-4:30 בבוקר, אבל הוא לא יכול לשנות את התחנה, הכפתור נשבר, ולמי יש זמן לתקן את זה. הוא אוהב את השיגרה שלו, את מה שנשאר לו ממנה בכל אופן. הוא הסיט למטה את המתג התעשייתי הגדול שמוברג לקיר הבטון החשוף והדליק את האורות, הפלורסנטים פצחו בריקוד המיוחד שלהם, צעד קדימה, שתיים אחורה, אבל בסוף נרגעו והחלו להפיץ אור עגום על מה שמסתמן כעוד יום חלש. בחוץ הפציעה השמש מבין העננים, שולחת קרניים אמיצות אל תוככי התחנה המרכזית החדשה.
מרינה התעוררה בפתאומיות מהרעש. היא חדשה בתחנה, הכל פה עדיין זר ומפחיד. בעיניים טרוטות היא הביטה החוצה מהכוך הקטן והחבוי שמצאה אמש בקומת הכניסה. הוא מספיק קרוב ליציאה, כך שהיא תוכל לברוח החוצה כשהעובדים הזרים יבואו לדרוש את מקומם. היא נאלצה להגיע לשם למרות ששמעה על הדברים הנוראיים שקורים שם. אלישע, החוזר בשאלה שישן בספסל שלידה בגינה הזהיר אותה שלא תעז להיכנס לשם בלילה, למרות שנהייה קר לקראת הערב. העירייה עשתה מבצע ניקוי בגן הציבורי שבו היא התמקמה עם האוהל האפור לפני שבוע כשברחה מהבית, ואילצה את כל דרי הרחוב למצוא מקומות חדשים להסתופף בהם, ומרינה מצאה את עצמה אוספת במהירות את חפציה המועטים אל תוך התיק הוורוד שלה, מקפלת את האוהל הקטן ונסה לעבר אחת הכניסות בבניין המאיים.
היא לא ישנה כמעט כל הלילה. זה כבר שבוע שהיא כאן, ועצביה עדיין חשופים. הרעב הציק לה, כמו גם צעקות הייאוש וקולות הריב והבכי והריחות הקשים של הפרשות גוף שמילאו את החלל הגדול. זה הרגיש לה כמו לחיות בבטן של מפלצת בטון חסרת מנוח בעיר שמקיאה לשם את תושביה הפחות רצויים, מסמנת לה את הדרך החוצה, חזרה לבית שאליו היא כבר לא יכולה לחזור אחרי שדקרה את החבר החדש של האימא התלותית שלה, כשניסה להיכנס למיטה שלה פעם אחת יותר מדי.
התחנה הישנה מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה. בלילה הראשון, היא נשארה ערה לחלוטין, נהנית מהתרבות האלטרנטיבית שפועמת במקום, מהמוסיקה הרוסית שהכירה מהבית ושהופתעה לשמוע במועדונים המאולתרים שמצאה בקומה הסגולה, החמישית, אבל למחרת, כשהעייפות מילאה אותה, המציאות הקשה התגלתה לה באחת. מסוממים וזונות ממלאים את קומות התחנה המצחינה. הנרקומנים הרבים שמגיעים במשך כל שעות היום מתבלבלים לא אחת מאין ספור המסדרונות החשוכים שנראים אותו הדבר, ומבזבזים שעות בחיפוש אחר מנת הסם היומית שלהם, רק כדי לחזור למחרת ולהתחיל שוב את המסע שלהם אל האבדון.
התחנה, שבימי הקמתה שווקה כהבטחה החדשה עבור תושבי השכונה שמהם העיריה הפקיעה קרקעות עם הבטחות של חנויות יפות ושטחי מסחר בתחנה שתעבוד יומם ולילה, הפכה מהר מאוד לפיל לבן, בניין חסר תוחלת שכמות התלונות עליו מילאו קלסרים רבים בדיונים בבתי המשפט, ורק ענני פיח התצברו על הררי ההבטחות שניתנו לתושבי האזור. התחנה עומדת בשיממונה, ההזנחה פשתה בכל שבעת הקומות של המונומנט האורבני המכוער, והחנויות היחידות שעדיין פתוחות, נמצאות בקומת הכניסה, שם יש עדיין פיקוח מטעם העירייה.
לצלילי החמישית של בטהובן, משה הרים את הכיסוי מהשולחנות והדליק את התנורים. ייקח זמן עד שהם יהיו חמים מספיק למגשים של הקרואסונים, אבל אין לחץ….
הוא ערבב את החמאה שהשאיר בחוץ בקצב המוזיקה, ומרח אותה בנדיבות על המגש הראשון של הקרואסונים הקרים שיצאו מהמקרר, הוא פתח צנצנת ישנה, הוציא חופן של אבקת אגוזים, הסוד הפרטי שלו, ופיזר אותם על רצועות המאפה הטרי. כשעשרת המגשים היו מוכנים, הוא הכניס אותם לתנור במיומנות של אופה ותיק, וסגר את הדלת. הוא זכר איך בהתחלה, כשקנה את המקום בכל כספו, הריח של המאפים המתוקים היה ממלא את החלל, מזמין עוברים ושבים לקחת ביס טעים בטריות המתפצפצת…
מרינה הרימה את ראשה, ריח מתוק ומוכר מילא את החלל, מפנה בעדינות את שאר הריחות שתלו באוויר. היא קמה והחלה ללכת בעקבות הריח. כשהתקרבה מתוך המסדרון החשוך לכיוון החנות המוארת היא החלה לשמוע מוסיקה קלאסית שזכרה מהבית, ואצבעותיה החלו לזוז, מנגנות על פסנתר דמיוני. היא סידרה את שערה ויישרה את בגדיה כשהבחינה במשה, מוציא את המגש הראשון של הקרואסונים הריחניים לדלפק.
משה כבר ראה לא פעם את הנערות האלה. הן מגיעות לכאן בתחילת החורף, מחפשות מקום מחסה מהקור המשתלט. ליבו נחמץ כשהבחין כמה צעירה היא. היא הזכירה לו את קורל, הנכדה שלו. ללא מילים, הוא הביט בה ובעיניו סימן לה לבוא. הוא לקח מפית נייר ממחזיק המפיות המתכתי, והניח בה זוג קרואסונים חמים וריחניים. היא התקרבה, עיניה מלאות חשש.. הוא הניח את המאפים על הדלפק ולקח צעד אחורה, מזמין אותה לארוחת בוקר מאולתרת על חשבונו.