105

על הפתק היה כתוב 105 בכתב גדול שחור. לקחתי אותו מהמכונה האפורה עם המסך הגדול והתיישבתי ליד הבחורה שהיתה לפני. היא חייכה אליי כשהתקרבתי לעברה אז התיישבתי. היא מכירה אותי? אני מנסה אבל לא מצליח להיזכר. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, הבלחות של פרצופים מוכרים שבאים אליי ואז נעלמים שוב, וזה לא משנה כמה אני מנסה להחזיק אותם. הבחורה הזו דומה לבתיה, אישתי המנוחה, יש לה את אותן עיניים כחולות… היא לקחה לי את הפתק מהיד וחייכה.

מה אני עושה פה? מה זה המקום הזה? מה השעה? יש לי פגישה חשובה היום ואסור לי לאחר. אין פה אפילו חלון. זה מוזר כמה לפעמים אני זוכר את הדברים הכי טריוויאליים, את הריח של השמפו הכחול כשהייתי שוטף את השיער הארוך שלה שאותו היא לא רצתה לגלח כשכבר היתה חולה, את ריח האקונומיקה שאיתו היתה מנקה כל הזמן את הדירה שלנו בקומה רביעית עם המרפסת הגדולה בראשון לציון. מין ריח מבחיל שאף פעם לא אהבתי, ודווקא הוא מזכיר לי אותה, כל פעם שאני עובר ליד המכולת של מנשה. אבל עכשיו אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לפה, ולמה אני מחכה במסדרון הזה. הדלת לידי נפתחה וחשבתי שאני שומע קול מוכר, אבל אז הדלת שוב נסגרה.

השכחה מגיעה לכל הפינות בסוף. כמו שרת בית ספר חרוץ עם צרור מפתחות גדול – שעובר כיתה-כיתה ודואג לכבות את כל האורות בכיתות שבבית הספר הגדול. אני כמעט ושכחתי את הכל, כבר מאוד חשוך שם בפנים. נשארו רק מעט זיכרונות שעדיין מנצנצים לפני שאני נרדם. אבל, אני עדיין זוכר את הדברים החשובים, אני משנן אותם כל יום כמו שהרופאה אמרה לעשות, יש לי רשימה מסודרת ואני קורא ממנה בבוקר. אני עדיין זוכר מי אני, ואיפה אני גר, ראול ולנברג 16, רעננה, דלת ראשונה בקומה השניה, אבל היום אני מרגיש מבולבל מאוד. למה באתי לכאן? הסתכלתי למטה על כף היד שלי, "בדיקות במכבי ב 16:00" היה כתוב בעט כחול, על היד החיוורת שלי. נזכרתי שזה קצת כאב כשליאת כתבה לי את זה על היד. ליאת… קוראים לה ליאת, והיא הבת הגדולה שלי, שמטפלת בי כל כך יפה.

עברתי לגור אצלה אחרי שבתיה נפטרה, הבנות אמרו שאני כבר לא יכול להיות לבד יותר, בגלל הסיר שכמעט שרף את כל המטבח. אז עזבתי את הבית ועברתי לרעננה. מאז גם אין לי מושג כמה מהר הזמן עובר. ליאת אמרה שהמחלה שלי מתקדמת, אבל יש טיפול חדש שהיא רוצה לנסות. בינתיים, אני מוצא את עצמי בוהה בתמונה שלי, מחבק ילדים שאני לא מזהה, ולא מבין למה חשוך בחוץ פתאום.

הסתכלתי ימינה, הבחורה עם העיניים הכחולות בדיוק קמה, אבל זו לא ליאת, ליאת בכלל בצבא, והבחורה הזו נראית מבוגרת יותר. אני מבולבל לגמרי. הפתק שהיה לה ביד, נשמט מבין אצבעותיה.  "סליחה… נפל לך המספר…" הצבעתי לכיוון חתיכת הנייר. היא התכופפה, קטפה את הפתק ונעלמה אל מאחורי הדלת המתכתית.

"105, לחדר 3"…., "105, לחדר 3" – הרמקול הדהד בקול. הזדקפתי בבהלה, זה המספר שלי,105, איפה הוא, שוב איבדתי אותו? … איפה ליאת, למה היא לא באה איתי…

הדלת הכסופה נפתחה פתאום, "אבא" – גערה בי הבחורה עם העיניים הכחולות שראיתי קודם, "לא ראית שקמתי? אתה צריך להיכנס עכשיו, האחות מחכה, בוא כבר" והושיטה לי את ידה לאחוז.