גלית

הרשו לי לקחת אתכם למסע קצר בזמן….דמיינו את "טייק און מי" של להקת א-הא… יש? עכשיו אתם מוכנים לסיפור האהבה הנכזבת הראשונה שלי.

התמזל מזלי לחוות את נעוריי בשנות השמונים, בבית ספר תיכון בראשון לציון, עם תלבושת אחידה מזעזעת של כתום וחום. כל מה שאומרים על התקופה המדהימה ההיא נכון. המוסיקה הייתה משובחת ומגוונת, היו אין ספור הרכבים חדשים שנתנו דרור לצלילים חדשים של תקופה חדשה, הרשת החברתית היחידה שהייתה אז הייתה הרשת שנשענתי עלייה בהפסקות, מקשיב בלהט לנחשבים מטעם עצמם של השיכבה מספרים בנון-שאלנטיות מעושה על הלהיט החדש של טירס פור פירס, אותו שמעו במועדון הכי נחשב בתקופה – הפינגווין שבתל-אביב, והשוס הגדול היה כשהבוגרים היו באים עם מכונית הסובארו 1600 סמ"ק לחניה מול השער, בהפסקה הגדולה.

אז בכיתה י'-2, באותו בית ספר תיכון שבראשון לציון, חוויתי את מה שהסתבר לי ברבות הימים כאהבת הבוסר הראשונה שלי.  קראו לה גלית, היה לה שיער שחור חלק ארוך ויפה ועיניים תכולות כמו הים עם גלים בצבע טורקיז שהיו מתנפצים כל פעם שהייתה מסיטה את מבטה בביישנות כשהייתה מבחינה במבטי שעוקב אחריה.  

כמעט חצי שנה של כמיהה עברה לה מהרגע הראשון שבו חזיתי בפלא הבריאה הזה מכיתה ט'3 ועד שהרהבתי עוז ופניתי אליה במכולת שהייתה צמודה לבית הספר. בדיוק קניתי לחמניה טריה וריחנית, אותה נתתי למוכר, נער מחוצ'קן מהכיתה המקבילה, שעבד שם כדי להשלים הכנסה, והוא הכניס לתוכה נקניקיה דשנה ועסיסית למראה אותה שלף ביד מיומנת ממתקן מתכת וזכוכית מכוסה אדים ומרח עליה חרדל ריחני זרחני. החרדל היה גרוע והנקניקיה היתה נוראית, אבל הסטנדרטים היו שונים אז. גלית עמדה עם חברות שלה אחרי בתור, ובהפתעה גמורה, גיליתי תעוזה לא אופיינית ושאלתי אותה אם היא רוצה ביס. היא גיחכה במבוכה ואפילו לא ענתה לי. גלים של השפלה התנפצו על שאריות הביטחון העצמי של יודניק גאה. הרגשתי את פני מתרוקנים, נזלתי לכיוון הדלת והבטחתי לעצמי שהפעם הבאה תהייה טובה יותר.

לקראת סוף השנה, כשהתאמנו לקראת טקס סיום השנה, ישבנו כולנו על מגרש הכדורגל שזה עתה סיימו לשפץ, מחכים למורים שיבואו להסביר מה בתוכנית. גלית, שהגיעה באיחור, חיפשה מקום לשבת. הצלחתי לתפוס את מבטה וסימנתי לה שיש מקום פנוי לידי. הלמות הלב שלי הרעידו את מגרש הכדורגל. אני סוף סוף אצליח לשבת לידה… אולי אפילו נתחיל לדבר!
היא נדה בראשה, ועשתה את דרכה אליי בהליכה היפה ביותר שראיתי בחיי. שיערה הארוך מתנדנד מצד לצד, וכשרגליה היפות, שהסתיימו לתוך חצאית בצבע חום, צעדו לכיווני, גרוני התייבש לגמרי…

היי מותק, היא אמרה לכיווני בעודה עוקפת אותי באלגנטיות ומתיישבת מאחוריי. היי גלי, שמעתי קול מפציע מאחוריי, הסתכלתי בחטף… זו הייתה אחת החברות שלה ששמרה לה מקום לידן.

ימים עברו, ורק לקראת סוף התיכון, כשהגעתי חזרה לבניין הלבן הגדול כדי לעשות את הבגרות האחרונה במתמטיקה, פגשתי בה שוב. היא יצאה מהשיעור כשעברתי במסדרון הארוך, וכשראתה אותי, הסמיקה, מניפה יד לשלום, כאילו ציפתה למפגש המאוחר.  אני כבר הייתי שונה, עוד מעט חייל, עם ביטחון ויכולת. ניגשתי אליה. "היי גלית.." והתחלנו לדבר.  
אני לא זוכר את מה שאמרתי או את מה שאמרה, אבל כבר במשפט השני הבנתי שהדמות המושלמת שיצרתי סביבה, הנערה היפה שכל כך רציתי, זו שאיתה ניהלתי שיחות דמיוניות בשלוש השנים האחרונות,  מעולם לא הייתה קיימת. קרקע המציאות מעולם לא נדמתה קשה יותר מאשר באותו הרגע בו הבנתי שלנערה היפה עם עיני התכלת המטעות אין את מה שאני זקוק לו. הבנתי שאת מה שרציתי כל כך עד אז – כבר לא מעניין אותי עתה לחקור. יש צדק באמרה – לעולם אל תפגוש את הגיבורים שלך.