הגל השביעי

תהיי קצת ספונטנית לשם שינוי, בואי נסיים את היום הארוך הזה בים… היא אמרה לעצמה. אאסוף את אופיר וזיו מהבית ספר, נזמין פיצה בדרך, ונהנה מסתם ערב פשוט של קיץ. הם ייהנו כל כך מהמים. את שיעורי הבית הם יעשו כבר בערב, ואני אוכל לשים רגל על רגל, לשכוח מכל הצרות של החודשים האחרונים, להנות מהבריזה ואולי אפילו לאזור אומץ ולהיכנס למים סוף סוף.. אמרו בחדשות שהים רגוע היום

היא אספה את בגדי הים שלהם מהערימה בסלון, ובהחלטה של רגע, פשטה את הטרינינג הנוח ולבשה את שמלת הרחצה הכתומה, זו שחשבה שלעולם לא תשתמש בה, שעשויה מהבד שאפשר אפילו להיכנס איתו לים, עוד אחד מהבגדים שקנתה כשניסתה להתחזק… במחשבה שאולי זה מה שיעזור לה. נו, כמו כוסות רוח למת, מי יתעניין באם חד הורית מובטלת מרמת גן עם שני ילדים..

היא ירדה במדרגות הבניין הישן, נשענת על המעקה הרעוע והגיעה למכונית החבוטה שלה בצבע אפור מטלי מתקלף שחנתה על המדרכה. ביד מיומנת קילפה את מגן השמש המתכתי למראה, זורקת אותו למרגלות המושב האחורי, ואחרי תפילה קצרה, הכניסה את המפתח למתג ההתנעה וסובבה ברכות. המכונית ניעורה לחיים ברעש, הרדיו ניעור גם הוא, מתגבר בקולו הרם על קולות החריקה שבקעו מהמנוע, מפגיז בקולי קולות פרסומת לרשת זולה למוצרי מזון שפתחו בשכונה. היא הנמיכה את הווליום לכדי המיה חרישית, שילבה הילוך בידית השבורה שרק היא יודעת לתפעל, ויצאה לדרך

כשהתקרבה לרחבת הנשק וסע, שם היא בדרך כלל רק מורידה את הילדים, האזור היה עמוס לעייפה במכוניות חשמליות חדישות עם מדבקות של חברות שהיא לא הכירה. בקור רוח של חתולת אשפתות מנוסה, היא עקפה את המכוניות שחיכו בסבלנות לתורן, ופילסה את דרכה לחניה האחרונה שנשארה, מטביעה אותן בעשן לבנבן בעודה עולה על המדרכה ומדליקה נורות אזהרה מהבהבים, מתעלמת באלגנטיות מהגיצים שרשפו מעיניהם של הנהגים מקופחי הזכות

אופיר כבר חיכה ליד המזכירות, אוכל את התפוח הגדול שקילפה לו בבוקר. היא אספה אותו ומיהרה למגרש הספורט כדי לאסוף את זיו אחיו הגדול וביחד מיהרו אל עבר המכונית שחנתה על המדרכה. כשהיא התניעה את המכונית, מסדירה את נשימתה המהירה ומוודאת שהם חגורים מאחור, היא הבחינה בפקחית שכבר החלה להתקרב למכונית. היא הספיקה לשלב הילוך בדיוק בזמן, ועזבה את האזור לקולם של צופרי הנהגים אותם חתכה. רק כשהגיעה לים, היא הבחינה שמרוב לחץ היא טרקה את הדלת והשאירה את שובל שמלתה מחוץ לדלת המכונית, אוסף כל הדרך לכלוך תל-אביבי טיפוסי

רק אחרי כמה שעות, אחרי שכבר התרגלה לריח המלח המפתה שהים הפריח לכיוונה, היא נזכרה בהבטחה שנתנה לעצמה. היא העבירה את ידה על החול הרך, מרגישה בקצות אצבעותיה את גרגירי החול הרכים, משתהה לרגע, אוזרת אומץ. "אופיר, זיו.. בואו איתי, אני נכנסת!" צעקה בקול…
היא קמה, הרוח החמה ליטפה את גופה הצנום, הילדים רצו לפניה, בועטים חול על השמשייה שהתנדנדה מעט עם משבי הרוח, חתיכות הבד נעו בעדינות, חושפים את חלודת גילה המתקדם.

היום זה היום… היא אמרה לעצמה, אני נכנסת למים…
"חכו לי" צעקה בעודה מסדרת את התיקים בבסיס השמשייה…

"תשמרי לי על הדברים?", היא ביקשה מהאישה שישבה בהמשך, ואפילו לא חיכתה לאישורה בעודה רצה בשמחה למים

הים היה רגוע למראה, "יופי" אמרה לעצמה, "תספרי עד 7 ותכניסי רגל, זה לא עמוק"… המים היו קרים למגע.
היא ספרה ובגל השביעי הכניסה גם את הרגל השנייה ששקעה מיד בחול הרטוב. קצת מבוהלת, היא הרהיבה עוז, משכה את הרגליים השקועות החוצה ונכנסה עוד קצת, עד שהרגישה את אדוות הגלים מלחכת את ברכיה, מלטפת בעדנה את שולי שמלתה המוכתמת

היא הישירה מבט אל האופק, שערה המתולתל מתבדר ברוח הנעימה, העננים הרכים שנראה היה שצוירו ביד אומן המשיכו את מסעם בשמיים התכולים, מחביאים את השמש החמה ונותנים הפוגה קלה מהחום

כל הכבוד לך גברת… צחקה לעצמה… מחר את נכנסת עוד יותר עמוק, סיכמה בסיפוק.