הרישיון

בחמישי בערב, כשיואב חזר הביתה מהעבודה, הוא עבר במטבח והכין לעצמו כוס קקאו חם וסמיך, מלא בניחוחות מתוקים שהזכירו לו את ימי ילדותו הרחוקים. הוא אפילו הספיק לצרוב את לשונו כשלא התאפק ולגם לגימה מהירה, לפני שהתיישב מול המחשב ועבר על המיילים של החודש החולף. החודשים האחרונים היו גיהנום. הוא היה עסוק עד מעל לראש עם הפרוייקט הדחוף בעבודה, והוא הזניח את הכל, שם את כל כולו בעבודה. בכלל, כבר שנים שהוא צריך חופשה. באיזה יקום זה קורה, חשב לעצמו.

תיבת הספאם שלו הבהבה באדום, ומבלי לשים לב, הוא ניכנס לראות במה מדובר. המייל השלישי מלמעלה תפס את תשומת ליבו. "חשוב, הרשיון שלך עומד לפוג!" אמרה הכותרת בפונט אדום מאיים. לחיצה מהירה והמייל נפתח. עיניו של יואב זזו במהירות מימין לשמאל, מתאמצות להבין במה מדובר.

"בהתאם להחלטת ממשלה מתאריך… בלה בלה… ובהתאם לצו החירום במדינה, הרינו להודיעך כי הרישיון שלך לשימוש בזוג הרגליים שלך עומד לפוג. עלות חידוש הרשיון הינה 3,452 ₪. הרשיון יהיה תקף לשנה מיום החידוש. לתשלום מקוון, אנא לחץ על הקישור הבא ותועבר להזדהות במערכת האוטומטית."

יואב, שכבר ראה ניסיונות מוצלחים יותר לדליית מידע, צחק לעצמו… זה מקורי.. רישיון לשימוש ברגליים שלי? מה השלב הבא, רישיון לחשוב? הוא צחקק וזרק את המייל לפח הזבל – ואף הגדיל לעשות ומחק את תכולתו.

למחרת בעבודה, באחת מהפסקות הקפה שלקח, הוא פגש בדביר, עמית במשרד. אחרי מספר בדיחות וקצת פוליטיקה משרדית הוא נזכר ושיתף אותו בתוכן של המייל המוזר שקיבל, צוחק על כמה אבסורדי זה הרגיש לו. דביר הרים את מבטו מכוס הקפה שכבר כמעט סיים. "זה לא ספאם. כולנו קיבלנו את המייל הזה. זה רציני, קשור למצב החירום בארץ, אתה יודע שהמדינה צריכה כסף, לא?, אני כבר חידשתי." אמר.

יואב הרים את מבטו, מחפש ניצוץ לבדיחות הדעת שהוא הכיר כל כך טוב מחברותו רבת השנים עם דביר, אבל שום דבר מצחיק לא היבהב בעיניו. "אתה רציני? מה זה השטויות האלה… כאילו מה, מה יכולים לעשות לי? שוטרים יעצרו אותי? איזה שטויות. סתם שילמת כסף, ממש מפתיע אותי שנפלת בזה"

בדרכו הביתה, טרוד במחשבות, הוא עבר בגשר לכיוון הרכבת הביתה, ושם לב להתקהלות של מספר אנשים סביב בחורה צעירה שפשוט עמדה שם, אבל הוא כבר היה באיחור, ומיהר בדרכו כדי לתפוס את הרכבת.

למחרת, בדרכו מהרכבת על אותו גשר, הוא הרגיש לפתע כיצד כל גופו הופך נוקשה לאיטו, והוא נשאר קפוא בזמן. הפאניקה זחלה במעלה גבו, מוחו רץ לאלף כיוונים, אבל לא משנה מה ניסה, הרגליים שלו נשארו קפואות במקום. הוא הסתכל סביבו, אנשים חלפו על פניו, ממהרים לשגרת יומם, מתקנים את מסלולם כדי לא להיתקל באיש שפשוט עצר מלכת.

הזמן עבורו האט עד שעצר כמעט לגמרי, והוא נותר נטוע במקום, אנשים אפילו לא הסתכלו כשעברו לידו. לאט לאט, המוח שהיה טרוד במחשבות מצא את הדרך להתאזן, והחל לתקתק באיטיות נעימה. הפאניקה שהרגיש בתחילה, פינתה את מקומה לתחושה נעימה של זמנים אחרים. הוא נזכר בטיול שעשה לסיני אחרי שהשתחרר מהצבא. זה הרגיש לו דומה. האנשים שזזו סביבו התערבבו לגוש עמום של תנועה בזרימה, כמו הפך לאבן בנחל, שנשחקת לאיטה על-ידי המים שסובבים אותה בדרכם לים הגדול. ככל שנקפו השעות, יואב הרגיש יותר ויותר כיצד הוא מתרגל לקצב החדש, והוא החל אפילו להנות. לעת ערב, התנועה שזרמה סביבו דעכה, וכשהוא שם לב, כבר ירד הלילה. זה לא רע המצב הזה, חשב לעצמו, מחר, אולי מחר אני אחדש את הרשיון..
ולראשונה מזה שנים, הוא נשם נשימה ארוכה ורגועה.